סובב המון בלאן – ספטמבר 2023
מאת - דורון הראל
סיפורנו מתחיל אי שם בתחילת 2023, אנחנו חוזרים מסופ"ש בירושלים ומתחילים לתכנן את טיול הסתיו (טיול החורף עוד רגע יוצא לדרך, שבועיים בקאבו וורדה), מתחילים לזרוק רעיונות ויעדים, אבל כמו בכל סיפור מתח טוב, מתרחש טוויסט בעלילה, הילה נדרשת לטוס מטעם העבודה לשבועיים במהלך חודש אוגוסט, כלומר, כל רצון שלנו לנסוע לטיול יחדיו במהלך החגים (תשאלו למה דווקא במהלך ספטמבר, כי כפי שידוע לכולם אני מתחזק מועדון צלילה ובמהלך חודשי הקיץ מרבית זמני מוקדש להכשרת דורות חדשים של צוללים) יורד לטמיון. לוקח לי רגע להתעשת, נזכרתי שתמיד חלמתי על טיול לבד, רק אני והתרמיל, לוקח לעצמי עוד רגע למחשבה, האם אני מוכן לשבועיים של קושי פיזי וגם סוג של בדידות נפשית?,
מכיוון שהתשובה על שתי השאלות הייתה כן, התחלתי לחפש טרק, קשה מצד אחד אבל גם בטוח מצד שני, כזה שאפשר לטייל אותו לבד אבל לפגוש אנשים מצד שני ודי מהר ננעלתי על טרק סובב המון בלאן.
כמה מילים על הטרק, הידוע בשמו TMB, המסלול הקלאסי מתחיל בשאמוני שבצרפת ומקיף את רכס המון בלאן (הרכס הגבוה ביותר באירופה, 4,810 מ'), במהלך הטרק עוברים לאיטליה ומשם לשוויץ וחוזרים לצרפת, אורך המסלול כ – 170 ק"מ, לא ארוך מאוד, אבל לא האורך זו הבעיה אלא כמות הטיפוס היומית.
אמצע ינואר ואני לומד במרץ כל שאפשר על המסלול ומבין שצריך לקבל החלטות מהר, כי הבקתות לא יחכו לי לנצח, בעזרת המון חומר שנמצא באינטרנט אני בונה מסלול, קלאסי, 10 ימי הליכה ועוד יום מנוחה באמצע, מזמין טיסות עם איזיג'ט לג'נבה ויושב ימים ארוכים כדי למצוא לינות (לפעמים גם נדרש לפתרונות יצירתיים).
אז אם אתגר אז אתגר עד הסוף ואני מחליט לעשות את הטרק עם כל הציוד על הגב, יהיה קשה אבל מספק.
השלב הבא היה להתחיל להתארגן על ציוד, אגלה לכם סוד קטן, מטייל גדול אני לא ולכן גם ציוד הטיולים שלי לוקה בחסר (כלומר לא קיים), לשמחתי הילה מתנדבת להיות היועצת לענייני תרמילים וכל השאר ואני יוצא למסע קניות שמתחיל באמזון, ממשיך בפריז (ראו את הסיפור על פריז) ומסתיים בחיפה (חנות גדולה ומטריפה בשם טרקומניה).
חודש יוני, כבר רואים את הטרק מעבר לקיץ וכמו בכל סיפור טוב (זוכרים, מתח) טוויסט נוסף בעלילה, נסיעת העבודה של הילה נדחית למועד לא ידוע והילה מחליטה להצטרף אלי לסובב המון בלאן, מאוד משמח!
אני חוזר לשולחן התכנונים, יש לברר עם מקומות הלינה אם יש להם מקום, אולי גם להחליף חלק מהלינות שתכננתי בחדרים משותפים לחדר פרטי, בנוסף יש להילה תנאי אחד להצטרפות, הולכים רק עם תרמילי יום, כלומר יש לארגן שירות הסעות למזוודה ולי יש הזדמנות לרכוש תרמיל יום (של גרגורי, איך לא).
הדבר האחרון שנשאר לארגן זו אפליקציית מפות טובה שתלווה אותנו במהלך הטרק, Mapy.cz נבחרת ובמהלך של כמה לילות אני מעלה את המסלול על הטלפון כולל אפשרות לניווט ללא קליטה.
כשבוע לפני הנסיעה אנחנו מתחילים לארגן את האריזה, נשמע פשוט אבל לא, יש לנו מגבלת משקל חמורה (שירות ההסעות מגביל את המשקל ל 15 ק"ג בלבד) ואנחנו נדרשים לחשוב על כל פריט ונחיצותו, ברור שיש תיכנון לעשות כביסה במהלך הטרק, דבר שמפחית את כמות הבגדים שאנחנו לוקחים, אבל יש להיערך לתנאי מזג אוויר שונים ולחשוב על כל תרחיש (ציוד הע"ר שהילה לוקחת לא היה מבייש בית חולים שדה).
יום חמישי 07.09 – כל הרפתקה גדולה מתחילה בצעד קטן (או טיסה)
יש משהו טריקי בתכנון ההגעה לשדה"ת, כדאי לקחת מספיק זמן כדי לא להיות בלחץ, מצד שני לא יותר מידי בשביל לא להתייבש בשדה ואנחנו עם המזל שלנו הכבישים ריקים ותוך כשעה הגענו לשדה לטרמינל 1 הלא מפותח, המון זמן עד לטיסה, קפה ועוד קפה, קניות בדיוטי פרי והזמן עבר.
טיסת איזיג'ט לג'נבה יוצאת באיחור קל דבר שלא משפיע על שעת הנחיתה, רגע של מתח עד להגעת המזוודה (כל הטרק תלוי בה) ואנחנו מחפשים את נקודת היציאה של השאטל ל Chamonix, בחרנו בחברת Alpybus שקיבלה ביקורות טובות ולא פחות חשוב הנהג מסכים להוריד אותנו במלון שלנו שנמצא ב Les Houches.
מלון RockyPop נמצא בכניסה לעיירה, המלון די גדול עם עיצוב רטרו מעניין, מעל לדלתות החדרים מופיע מספר החדר באור אדום בוהק, מזכיר במשהו סרט עתידני או בורדל.
המוני מטיילים מכל העולם ממלאים את הלובי, נראה שכולם בשלבי התארגנות סופית ליציאה לטרק, אנחנו מחליטים להשאיר אותם מאחור ויוצאים לתור את העיירה הקטנה, רחוב ראשי אחד עם כמה מסעדות, מבשלת הבירה Le Solerey נבחרת לטובת ארוחת ערב קלה ואנחנו מסיימים את היום בציפייה לקראת מחר.
יום שישי 08.09 – מתחילים ללכת (Col de Tricot Variant)
משכימים קום, התרגשות באוויר, יורדים לארוחת בוקר (אפשר לשכוח מארוחות הבוקר הישראליות המכילות אחוז גבוה של ירקות) התפריט הלא מגוון כולל גבינות, לחם והרבה ממרחים מתוקים. הישיבה קצת מוזרה, השולחן בגובה הרצפה ואנחנו נדרשים לדחוף רגלינו מתחת, ניחא, לא נקום לסיבוב נוסף.
מסלול היום יכלול ווריאנט לא קל (כמה מילים על הווריאנטים שלאורך המסלול, יש את המסלול הקלאסי, אבל יש ימים שאפשר לקחת דרך חליפית למסלול, היא הווריאנט, עפ"י רוב הווריאנט הרבה יותר קשה, אבל גם הרבה יותר מתגמל בנופים מדהימים, נקודת הסיום של שתי הדרכים תהיה אותה נקודה).
בהתייעצות עם האיש בקבלה אנחנו מבינים כי רכבל Bellevue שתכננו להתחיל איתו את היום אינו עובד ואנחנו נדרשים לקחת רכבל אחר, מרוחק יותר ולעלות איתו את החלק הראשון של המסלול.
יוצאים לדרך, צילום משותף עם חזית המלון, דבר שיהפוך להרגל לאורך הטרק, מקפידים על צעד ימין ואנחנו יוצאים למסע. כמה מטרים מהמלון אנחנו פוגשים סופר קטן ורוכשים קצת מצרכים לדרך (לפי ההמלצות לא תמיד נמצא מקום מתאים לארוחת צהרים ולכן החלטנו לקחת אותה איתנו), נוסעים עם אוטובוס מספר 1 החינמי עד לתחנתו האחרונה היא תחנת הבסיס של רכבל Prerion, שלושים וחמישה אירו מחליפים ידיים ואנחנו קופצים לתא הקטן בדרכנו להרים.
עלייה ארוכה מאוד, כאשר אנחנו רואים מתחת את הדרך המתפתלת העולה מעלה, אנחנו לא יכולים שלא לברך את עצמנו על ההחלטה החכמה שעשינו, למעלה אנחנו פוגשים שני ישראלים שנשמעים כמבינים עניין ומתחילים ללכת איתם, המטרה להגיע לקצה רכבל Bellevue שכמו שכתבתי סגור ומשם להתחיל את המסלול. לאחר הליכה של כחצי שעה אנחנו מבינים שאנחנו לא בכיוון, מסתבר שלקחנו בטעות את הדרך העולה ועכשיו עלינו לגלוש ישירות לתחנת Bellevue, ירידה קצת מסוכנת, אבל הלקח המרכזי הוא להתחיל לסמוך על יכולות הניווט שלי (בעזרת האפליקציה שהזכרתי קודם).
לאחר הפסקה קצרה בתחנת Bellevue, מתחיל הטיפוס, ועוד טיפוס, הנופים מרשימים, אבל הקושי לא קטן, מי ידע שטיפוס של 100 או 200 מטרים לגובה יהיה כזה קשה.
ומה בא אחרי עלייה, ירידה כמובן, אנחנו יורדים בתוך יער ירוק וסבוך, חם ולח, הטמפ' מגיעה ל – 30 מעלות, מגיעים לגשר Glacier de Bionnassay, מרשים, אחרי הקיץ הארוך בארץ, לראות (וגם לשמוע) זרימות אדירות של מים, במעבר על הגשר רצוי לא להסתכל למטה, אתם יודעים, ליתר ביטחון ומכאן מתחילה עלייה ארוכה עד למעבר Col de Tricot (2,120 מ'). במעבר אנחנו עוצרים לכמה דקות, חטיף אנרגיה, תפוח ושוב אנחנו בירידה, תלולה מאוד עד Refuge de Miage.
פגישתנו הראשונה עם "תרבות" הבקתות שנמצאות לאורך המסלול, חלקן יהיו גדולות, חלקן לא, בחלק אפשר לשבת בחוץ על הדשא, מחלקן נשקף נוף מרשים, אבל בכולן אפשר למצוא כוס בירה קרה או לפחות קפה (בלי לומר מי, חלקנו העדיף תה מתוך חוסר כבוד לקפה המקומי) וכמובן גם משהו לנשנש.
המקום די עמוס, אז הפסקה קצרה ואנחנו שוב, מתחילים בעלייה עד ל Chalets du Truc בקתה נוספת, יותר שקטה וציורית, עוצרים לרגע ומכאן דרכנו בירידה עד לעיירה Les Contamines, עיירה קטנה שנהר זורם בתוכה, קטע ההליכה האחרון בתוך העיירה מתיש, פנסיון Gîte les mélèzes מקום הלינה שלנו להיום ממוקם בקצה המרוחק של העיירה, באפיסת כוחות אני מגיע לפנסיון ושם מקבלת אותנו אישה לבבית וחמה.
כמה מילים על "הפנסיונים" או בשמם הלועזי Refuge או Gite המקומות בהם נישן במהלך המסע, ברובם יש אולמות לינה בגדלים שונים, מחדר זוגי ועד לאולם של 30 מיטות (אם אפשר לקרוא לזה מיטה) בשלוש קומות, השירותים והמקלחות משותפים ועפ"י רוב אינם מספיקים, אווירה שמחה, תחושת ביטחון וכמובן מפגש קרוב וצמוד עם מטיילים מכל העולם.
המקום מקסים, מסתבר שאת המקום שיפץ בעל הבית במהלך תקופת הקורונה, קיבלנו חדר לארבעה (לשמחתנו הזוג השני לא הופיע), לאחר התארגנות קצרה אנחנו מתיישבים בחוץ ומחכים לקוקטייל שלפני ארוחת הערב, מגיעים עוד שני זוגות, תאילנדים (שנמשיך לפגוש במהלך הדרך) ושני צעירים אמריקאים.
לאחר ארוחת הערב אנחנו פורשים, מחר מצפה לנו היום הקשה ביותר במסע.
עלייה 780 מ', ירידה 1,440 מ', מרחק 15.5 ק"מ
יום שבת 09.09 – הדרך לבונהאם ארוכה וקשה
בוקר, הנחל הזורם ליד החלון מרעיש קלות, השרירים קצת תפוסים, הגוף עוד לא התרגל למשמעת הליכה תובענית, שלא נאמר שהרבה אימונים לקראת הטרק לא עשינו, ארוחת בוקר מתוקה פרידה נרגשת מבעלי הבית ואנחנו יוצאים לדרך בלי לשכוח צילום בכניסה לפנסיון.
הק"מ הראשונים נעימים, ההליכה במישור קצת קריר, בהמשך אלו יהיו רגעי הקסם שלי במסע, תחילת היום השקטה, לפני נחלי הזיעה, הדביקות והקושי האינסופי. בקצה העמק בכנסיית Notre Dame de la Gorge אנחנו עוצרים לרגע להדק תרמילים, לשתות קצת מים (וגם כדור לבטן) ומתחילים לעלות.
הדרך נוחה, רחבה ואנחנו מוצאים את עצמנו בשיחה עם חבורת טקסנים שריריים, מעניין לשמוע חיים של אחרים, הבעיות אותם בעיות, התמודדויות, הצלחות, אהבות ובעיקר הרצון לטייל ואם אפשר ברגל.
מגיעים לבקתת Refuge de la Balme, אנחנו עוצרים בחוץ ועל ספסל מכינים לראשונה משקה איזוטוני (כלומר טבליות מלח בטעמים, להחזיר לגוף את המלחים שאבדו). הטעם לא משהו, אבל מחייב מציאות במיוחד עבורי (כמות הזיעה שאני מפיק יכולה למלא בריכה קטנה).
ומכאן מתחילה העלייה, מתחילה מתון אבל מתגברת ועוד איך מתגברת, כל פעם שחשבתי שהסוף מתקרב, הסתבר שלא ועוד יש לא מעט לטפס, עידוד קל אני מקבל מקבוצת אמריקאים רובם מבוגרים (אפילו מאוד), שמצליחים להתמודד עם הדרך, אמנם הולכים לאט אבל בטוח, אז אם הם יכולים בטוח שגם אני.
רגע לפני העלייה הסופית אנחנו עוצרים למנוחה, היום חם כמו אתמול, מעדיף ככה על גשם, אבל כמובן שזו לא בחירה שלנו, את המטרים האחרונים של העלייה אני עושה בעזרת הידיים, ללא נשימה אני מגיע למעבר Col du Bonhomme (2,433 מ'), פוגשים את זוג התאילנדים מאתמול ומצטלמים ליד הסימן.
עוד עלייה קטנה ואנחנו בבקתת Refuge du Bonhomme (2,490 מ'), הנוף מכאן מדהים, רואים את כל החלק הדרומי של הרכס, מסביבנו רק פסגות של הרים.
הבקתה עצמה די מעופשת ומלאה בזבובים, הילה דואגת לנו לקפה ותה ואנחנו יושבים בחוץ ומתפעלים מהנוף המרשים, עוד קצת אוויר ואנחנו יוצאים לדרך לא לפני שפוגשים את סטפניה, מטיילת ישראלית צעירה שמטיילת לבדה, בהמשך עוד נתכתב ונתייעץ איתה.
הירידה ל Les Chapieux תלולה וארוכה, להפתעתנו אנחנו רואים אישה צעירה שמטפסת את הדרך לבקתת Bonhomme עם שני ארגזים המלאים בירקות, מדהים, איזה כוח סיבולת (סביר להניח שהיא עושה את זה כל יום ולאורך כל הקיץ).
באמצע הירידה אנחנו עוצרים על כר עשב, לא רק בשביל המנוחה אלא גם לנשום את המקום, לפי הילה לספוג את הדרך חשוב לא פחות מלעשות את הדרך (מודה, לקח לי כמה ימים להבין ולקבל את זה).
היום הארוך מסתיים בפנסיון Auberge Refuge Nova, אנחנו מקבלים שתי מיטות בדורמ' של 10 אנשים, התארגנות ואנחנו על הדשא לבירה של סוף היום ושיחה ערה עם אב ובנו מירושלים.
לפני ארוחת הערב אנחנו עוד מספיקים לעשות טיול שקיעה קצר בעמק, הכל כל כך שקט ורגוע, שלווה בליבי, מרגיש לי טוב להיות בסוף העולם לשים את כל הדאגות בצד, עושים קצת מתיחות לשחרר את השרירים, במהלך הארוחה נפגוש מטיילת ברזילאית, מסתבר שיש לא מעט שמטיילים לבד, הרבה מהם נשים, את המסקנות לצורת הטיול הזו נשאיר לסוף.
עלייה 1,330 מ', ירידה 920 מ', מרחק 18.5 ק"מ
Refuge de la Croix du Bonhomme
יום ראשון 10.09 – עוברים לאיטליה (Col de la Seigne)
בוקר, מכיוון שהלילה לא נפגוש את המזוודה שלנו (כמה מילים על הסדר הקפצת המזוודה, כל יום עד השעה שמונה בערך, אנחנו נדרשים להניח את המזוודה בכניסה לפנסיון ומשם ובאופן פלאי היא תחבור אלינו בסוף היום, את הסידור הזה פגשתי כבר בטרק שעשיתי עם קול בסקוטלנד, הופך את המסע לקצת יותר קל), עלינו להתארגן עם ציוד שינה ללילה אחד כולל בגדים להחלפה.
ארוחת בוקר סטנדרטית, כלומר הרבה לחם וממרחים מתוקים וקצת יוגורט עם גרנולה ואנחנו יוצאים לדרך, הדרך יחסית מישורית ואני שם לב כי הפסיקו לי כל הכאבים, הגוף התרגל להליכה, אין שריר תפוס, הכל עובד כמו שצריך, אנחנו חוצים נחל ומגיעים למחלבה La Ville des Glaciers המייצרת גבינות מחלב עיזים, אין כמו גבינה לשים על הלחם שקנינו הבוקר. המקום מאפשר סיבוב קצר להתרשם מתהליכי הייצור החצי מודרניים.
מכאן נמשיך בעלייה מתונה וארוכה עד לבקתת Refuge Des Mottets, רצינו משהו קטן לאכול עם הקפה, אבל לא היה, אז הסתפקנו בחטיף אנרגיה ושיחה קצרה עם שתי אחיות מתבגרות (אני מניח שהן בסביבות ה +65) מקליפורניה העושות את כל המסלול.
הטיפוס האמיתי מתחיל כאן ואנחנו עולים בדרך מתפתלת אך נוחה, החוצה פלגי מים עד למעבר Col de la Seigne (2,516 מ'), כאן אנחנו מסיימים את הפרק הראשון בצרפת ועוברים לאיטליה, ארץ הפסטה והקפה.
למעלה נפגוש רבים וטובים שכבר הכרנו במהלך הימים האחרונים, סוג של פגישת מחזור, צילום משותף עם ידידנו מתאילנד, הנוף מרשים ביותר, אנחנו מצליחים לראות את פסגת המון בלאן המתנשאת גבוה מעל הפסגות האחרות, בימים הקרובים נמשיך לראות את הפסגה בזוויות שונות.
ארוחת צהרים ואנחנו מתחילים לרדת לכיוון העמק. לשמחתי הירידה תלולה אבל קצרה ואנחנו מתחילים להלך בעמק רחב, מסביב עדרי פרות שמנסות לאכול את שאריות העשב שנשאר לאחר הקיץ.
מעלינו אנחנו רואים את בקתת Rifugio Elisabetta מקום הלינה שלנו להיום, טיפוס אחרון (לא פשוט בהתחשב ברמת העייפות) ואנחנו מוצאים את עצמנו על מרפסת בקצה העולם.
הנוף ושוב הנוף מדהים, השביל הארוך ממשיך למטה עד קצה העמק, עליו הולכים מטיילים שלא נשארו לישון בבקתה שלנו, מסביב פסגות מושלגות, מצד שני אנחנו רואים קרחון עצום הגולש מהפסגה ובתחתיתו מפל מים אדיר, איזה נוף מרשים.
מכיוון שיש זמן עד לקבלת החדר (חדר זוגי, אבל עם מיטת קומתיים, מצחיק) אנחנו מתנחלים על המרפסת לארוחה קלה, בירה ועוד תה ושיחה ערה עם ידידים שפגשנו.
מסתבר שמים חמים הם מצרך מבוקש בבקתה ונדרש לשלם על כל 15 ליטר מים חמים 2€, כמות שמספיקה למקלחת של 3 דקות, עבורי שאין לי הרבה שיער הזמן מספיק, אבל הילה נדרשת לסיים את המקלחת במים קרים (לא ממש קרים, יותר נכון קפואים).
בארוחת הערב מושיבים אותנו בשולחנות מסומנים ואנחנו מוצאים את עצמנו עם זוג גרמני וזוג מצ'ילה (וויקי וקרלוס שיהפכו בהמשך לחברים טובים שלנו), זה נחמד צורת ההושבה הזו שמאפשרת לך להכיר אנשים חדשים שהם לא רק ישראלים.
בלילה אנחנו מנסים שינה על מיטה צרה אחת, אבל ללא הצלחה, לאחר נפילה (מזל שזו הייתה המיטה התחתונה) אנחנו מחליטים על הפרדת כוחות ואחד מאיתנו עולה לישון במיטה העליונה.
עלייה 1,120 מ', ירידה 480 מ', מרחק 16.5 ק"מ
יום שני 11.09 – השתקפויות המים ומבט על המון בלאן
בוקר, יוצאים לדרך אחרי ארוחת בוקר שגרתית, ירידה קצרה מהבקתה ואנחנו מתחברים לשביל הנמתח לאורך העמק, בריכות קטנות של מים מציגות השתקפויות צבעוניות של הפסגות ממעל, איזה יופי, אי אפשר שלא לצלם עוד ועוד.
אנחנו עוברים את בקתת Cabane du Combal, מבחוץ הבקתה נראית מדהים ומכיוון שאומרים שאין הגבלה על מים חמים, אולי זה המקום להיות בו, מי יודע, ננסה בפעם הבאה.
אנחנו לוקחים את השביל המטפס לווריאנט המשקיף על העמק. כרגיל אין ווריאנט שלא מתחיל בעלייה ארוכה וקשה, אבל הגוף כבר רגיל, אני נכנס לקצב קבוע ונעזר במקלות לטיפוס.
כמה מילים על מקלות הליכה, הפריט החשוב ביותר בטרק (לצד הנעליים) יש מקלות מתקפלים (עם נעילה בסיבוב או בתפס) ויש מקלות באורך קבוע (כמו של פעם), חשוב שהמקלות יהיו במשקל קל, נוחים לשינוי אורך וחזקים, בהמשך קרה לי מקרה שמעדתי ורק חוזק המקל הציל אותי.
בדרך לפסגה אני מוצא משקפי שמש ממש באמצע השביל, אני מבין שהם שייכים לזוג שלפנינו ובפרץ של טוב לב אני צועק להם, בהתחלה הם לא מבינים אבל לפחות נעצרים, ככל שאני מתקרב הם מבינים שאני מדבר על משקפי שמש, ומסתבר שנפלו לאחד מהם מהכיס, שתי דקות של תהילה (לפחות היה מזמין אותי לבירה).
מגיעים לפסגה שהיא בעצם רכס, לאורך כל ההליכה אנחנו רואים לשמאלנו את רכס המון בלאן האדיר, אחד הרגעים המרגשים במסע, העוצמה של הטבע מתפרצת כאן בכל מובן אפשרי ונותנת לנו מימד חדש להבנה על מקומנו בעולם.
בכמה סיפורי דרך הבנו שיש שני אגמי מים או יותר נכון בריכות קטנות לאורך המסלול, Lago di Vesses ועוד אגם אחד עלום שם, בדרכנו אנחנו רואים את האגם או יותר נכון את הבריכה ואם לדייק שלולית קטנה של מים מעופשים שפרות שותות ממנה, אז כל אספירציה על טבילה באגם נגוזה לכל רוח.
מתחילים לרדת בהדרגה, רכבלים של סקי מסביבנו, אנחנו מגיעים למין אחו גדול בגובה רב במרכזו נמצאת בקתת Rifugio Maison Vieille, מקום נהדר לארוחת צהרים, עד שהאוכל מגיע אנחנו פוגשים שוב את וויקי וקרלוס וגם את החברים מתאילנד, מאוד נעים לפגוש פנים מוכרות.
מחליפים מידע, על הדרך הטובה ביותר להגיע ל Courmayeur, הזוג מתאילנד מחליט על הדרך הארוכה אך המוצלת, אנחנו עם וויקי וקרלוס מחליטים לשים את נפשנו ברגלנו ויוצאים בדרך התלולה אך המהירה.
מכירים את זה שמישהו עושה טעות והבאים אחריו חוזרים עליה?, ראינו מישהו יורד במדרון והלכנו אחריו, מסתבר שהלך לא בשביל, אלא ישירות למטה, טוב אין ברירה המשכנו אחריו עד שמצאנו שביל, תלול אמנם אבל מסודר, והנה אנחנו בכניסה ל Courmayeur.
העיר לא קטנה, אחרי הימים בבקתות, מפתיע לחזור למקום תרבותי, הליכה קצרה (עדיין זו עיירה) ואנחנו בפתח מלון Cresta et Duc שיהיה מקום משכננו בשלושת הלילות הקרובים, אי שם בינואר הזמנתי חדר ליחיד עם מיטה זוגית, זה מה שקיבלנו, חדר בקומה העליונה עם מרפסת נחמדה ומקלחת הגדולה מהחדר עצמו, קצת מוזר התכנון של החדר.
לאחר התארגנות אנחנו פוסעים ברחובות העיירה מתפעלים מכמות הפרחים הנמצאת על כל חלון ומגיעים לארוחת ערב בפיצרייה Pizzeria du Tunnel מומלצת, לשמחתנו אנחנו פוגשים שם את האמריקאים המבוגרים מהימים הקודמים.
עלייה 550 מ', ירידה 1,340 מ', מרחק 16.5 ק"מ
יום שלישי 12.09 – על גג העולם 1, Col Sapin))
בוקר, לשם שינוי ארוחת הבוקר קצת יותר עשירה מהבקרים האחרונים, וגם יש לומר כי הקפה האיטלקי טעים לאין שיעור מהמים הדלוחים שקבלנו בצרפת. מתארגנים עם תיקי היום ויוצאים לדרך, ליד המלון יש סופר של רשת Carrefour (שהגיעה לאחרונה גם לארץ), מצטיידים באוכל לצהרים, בית מרקחת לטובת משחה לשפתיים ואנחנו מתחילים את ההליכה בתוך העיירה.
לאחר הליכה קצרה אנחנו פונים אל שביל ההולך בתוך יער ומתחילים בטיפוס קשוח וארוך, גשם מתחיל לטפטף, שינוי מרענן לאחר הימים החמים שעברנו עד כה, לאחר כשעתיים אנחנו מגיעים לבקתת Rifugio Giorgio Bertone שלצערנו סגורה. בימים שלפני הנסיעה קראתי עדכון באחד הפורומים כי בגלל חוסר בגשמים אין אפשרות למלא מים בבקתה, כלומר נדרש להצטייד במים שיספיקו לפחות עד לבקתת Bonatti, מסתבר שהעדכון לא מדויק ויש בחוץ ברז זורם המאפשר את מילוי המים.
עומדות בפנינו שתי אפשרויות להמשיך, האחת ללכת לאורך עמק Val Ferret, השנייה לעשות את הווריאנט וללכת על הרכס המשקיף על העמק וגם על רכס Rochefort המגיע לגובה של 4,100 מ' והקרחונים Glacier de Rochefort ו – Glacier de Planpincieux.
אני מתייעץ עם מדריכה של קבוצת נשים, היא ממליצה לי לקחת את הנתיב שבעמק, מזג האוויר לא מבשר טובות, עוד התייעצות עם קבוצת מטיילים שמגיע מולנו, הם ממליצים על הווריאנט, רגע עובר ואנחנו מקבלים את ההחלטה הטובה של היום ואולי במסע כולו, הולכים על הווריאנט.
וכמו כל ווריאנט ההתחלה קשוחה, עלייה תלולה, ללא פשרות, הדרך לא מתעקלת ואין בה מנוחה, עלייה תלולה עד לרכס Mont de la Saxe (2,346 מ'), ומכאן הליכה רגועה, נופי בראשית מקיפים אותנו, אנחנו על פסגת העולם, צרחות של נשרים המחפשים מרמיטות לארוחת צהרים נשמעות באוויר.
אי אפשר לשבוע מעוצמת הטבע המקיף אותנו, אוסיף ואומר שלמזלנו ברגע שהגענו לרמה התבהרו השמיים ושמש חמימה יצאה לה ואנחנו יכולנו להנות מהטבע ללא הפרעות או ראות בעייתית.
לאחר כשעה של הליכה ברמה התחלנו לעלות שוב אל פסגת Tete de la Tronche (2,584 מ'), מנצלים את מזג האוויר שממשיך להיות לטובתנו ועוצרים לארוחת צהרים ומים איזוטוניים.
סיימנו את פרק העליות של היום ואנחנו מתחילים לרדת, עלייה קצרה אך תלולה מביאה אותנו למעבר Col Sapin, שעל שמו נקרא הווריאנט, ומכאן ירידה ארוכה בעמק שומם (לא ממש כי ראינו המוני מרמיטות) סחוף רוחות עד Rifugio Walter Bonatti, אפשר לציין כי במהלך הירידה מזג האוויר משתנה מתחיל לרדת גשם, אמנם לא בעוצמה חזקה אבל גורם לנו לאי נוחות קלה (אני מעדיף לא להתבשל בתוך מעיל ולהמשיך ללכת קל גם אם אני נרטב).
מכאן אנחנו ממשיכים ללכת לאורך העמק ויורדים אל הכביש בירידה ארוכה ורטובה עד Chalet Val Ferret, לשמחתנו אין אנו צריכים לחכות הרבה ואוטובוס מגיע ולוקח אותנו עד ל Courmayeur.
נעים לחזור למלון המוכר, אנחנו מתארגנים ויוצאים להסתובב בעיירה, מרוממי רוח על היום שהיה אנחנו מפרגנים לעצמנו ארוחה ב – Ristorante Ancien Casino, מסעדה שנמצאת ממש על קו הסיום של מרוץ Trox (זה אחד ממרוצי האולטרה הקשים בעולם, אורך המקצה הארוך הוא 450 ק"מ עם 32,000 מ' עליות מצטברות, הטובים מסיימים אותו ב – 130 שעות בערך).
עלייה 1,610 מ', ירידה 1,060 מ', מרחק 19.9 ק"מ
יום רביעי 13.09 – יום כביסה ומנוחה
בוקר, המון תוכניות לבילוי היום, נתחיל עם ארוחה קלה ונמשיך לכביסה. לשמחתנו לא רחוק מהמלון יש מכבסה בשירות עצמי, בדרך אנחנו מזהים בית קפה נחמד, נוכל לעצור בו לאחר הכביסה, מזג האוויר ממשיך לתעתע, טפטוף קל שמוציא כל חשק למבצעים מסובכים ואנחנו מחליטים להישאר בעיירה ופשוט לא לעשות כלום, רק לנדוד מקפה לקפה.
ליד הקפה יש חנות קטנה לציוד טיולים, אני שמחפש חולצה של הטרק נכנס פנימה ולא מוצא, אבל הילה רואה מכנסי הליכה קצרות, פיקס בשבילי, כאלה גמישות מבד מנדף, קניתי.
חוזרים לרחוב הראשי, קונים שני מאפים והולכים לרחבת הכנסייה לאכול, ברחבה יושבים כמה אנשים, נראה כאילו הגשם הקל לא מפריע להם, מוזר, אנחנו נכנסים להסתתר בכנסייה, נחמדה, אבל לא מאוד מרשימה.
הגשם פסק ואנחנו קופצים לסופר להצטייד באוכל להליכה של מחר, עוד קפה וחוזרים למלון.
אחה"צ אנחנו מתמקמים ליד נקודת הסיום של ה Trox, בתחילה מגיע בחור שמסיים במקום השישי את המקצה של 450 ק"מ, נראה קצת עייף, אפילו מאוד. מוזר שאחרי מרוץ כזה ארוך ומפרך מחכים למסיימים קומץ של צופים עוברי אורח ברחוב, בהמשך מגיעה Emma Stuart הבריטית שמסיימת ראשונה בנשים את המקצה של 330 ק"מ, נראית מאוששת בצורה בלתי רגילה.
במקום ארוחת ערב אנחנו הולכים לפאב קטן, נראה קצת עזוב, כורסאות שראו ימים טובים יותר, משקאות טובים שמלווים בכיבוד של יום הולדת של ילד בן 7.
Rifugio Elisabetta - TMB
יום חמישי 14.09 – ממשיכים לשוויץ (Grand Col Ferret)
בוקר, מכיוון שאנחנו צריכים לתפוש את האוטובוס הראשון לעמק, אנחנו מבקשים להקדים את שעת ארוחת הבוקר בכמה דקות, נראה שהאירוע לא פשוט לאיש שעל הקפה והוא מלמל לו קללות מתחת לשפם.
אומנם אנחנו באיטליה אבל האוטובוס מגיע בדיוק שוויצרי, לידנו יושב כאמיל, מנכ"ל לשעבר של חברה בתחום הרפואי, מספר לנו שיצא לפנסיה מוקדמת ומאז רק מטייל ומטייל, אני מחייך לעצמי, עוד כמה שנים גם אנחנו נוכל להתחיל לטייל יותר ויותר, אבל בניגוד אליו נעשה זאת בזוג ולא לבד.
ב Chalet Val Ferret, התחנה האחרונה של האוטובוס בעמק, אנחנו יורדים ומתחילים בהליכה, עלייה מתונה בשביל מסודר, כמה קיצורי דרך ואנחנו מגיעים Rifugio Elena, הבקתה נראית טוב, נקייה ומאורגנת, בפנים יש קפיטריה והילה בטוב ליבה דואגת לנו לקפה רגע לפני תחילת העלייה.
מכאן מתחילה עלייה ארוכה, אבל נוחה, הגוף כבר מתורגל, השביל עולה בעקלתון, לאורך כל העלייה הילה נמצאת פס אחד מתחתיי, הדבר מאפשר לי להרבות בצילומים שלה ושל הנוף.
לאחר כשעתיים של עלייה אנחנו מגיעים למעבר Grand Col Ferret (2,540 מ'), זה המעבר המחבר את איטליה עם שוויץ, עולות בי המחשבות על פליטים יהודים שברחו מאימת הנאצים ועשו את כל הדרך הזו, לפעמים גם בחורף, בשלג ובקור מתוך ידיעה שבשביל לחיות הם חייבים את הטיפוס.
לשמחתנו מזג האוויר מסביר פנים, אפילו קצת חם וזה בניגוד מוחלט לסיטואציה שהייתה לפני כשבועיים, אז ירד שלג במעבר והצטבר לשכבה של 25 ס"מ, דבר שגרם למטיילים לוותר על ההליכה למעבר ולעשות את דרכם לשוויץ בתחבורה ציבורית ארוכה ומעייפת.
כמו בכל מעבר הרים הנוף מדהים, מרחוק אנחנו רואים את פסגת Aiguille de Triolet ופסגת Mont Dolent, על הפסגות יש שלג, לא ברור אם שארית של החורף או מהסופה האחרונה, ככה או ככה המראה מרשים.
אחרי מנוחה קצרה אנחנו מתחילים הליכה אל תוך שוויץ, באופן פלאי הנוף משתנה והופך להיות ירוק יותר, רך, כמו גלויה, הירידה איטית וארוכה, אנחנו לא ממהרים, עברנו את החלק הקשה של היום.
רגע לפני הירידה לתוך עמק Ferret אנחנו עוצרים ב – Gîte de la Léchère לארוחת צהרים קלה, מרק בצל מלא בגבינה, קפה ועוגה, רק אומר כי העוגה הייתה טעימה, אנחנו לוקחים את הזמן ומשקיפים על מרמיטות המבלות בשדה מתחת.
עוד ירידה קלה והפעם על דרך מסודרת ואנחנו נכנסים לעמק, כבר אמרתי כמו גלויה, כפרים קטנים, ציוריים, על החלונות אדניות גרניום במגוון צבעים, הכל פורח, לראות ולקנא למה אצלי זה לא ככה.
רעש פעמונים הולך ומתגבר ואנחנו רואים באחו עדר פרות שחורות גדולות, על צוואר כל אחת קשור פעמון ענק והרעש המצרפי חזק ביותר, מעניין מה המטרה, ועוד יותר מעניין איך הפרות לא משתגעות מהרעש, אנחנו ממשיכים משאירים את הפרות לרעות באחו ומגיעים לעיירה La Fouly.
חיפוש קל ואנחנו נכנסים ברגל בטוחה ל Gîte de la Fouly, מקום הלינה שלנו, אבל מסתבר שאת החדרים ניתן לקבל רק עוד שעה, מתיישבים על המרפסת ומסיימים את שאריות ארוחת הצהרים.
ברגע שהדלת נפתחת אנחנו מזנקים פנימה, או יותר נכון מובילים אותנו למטה, לכניסת המטיילים, התהליך ידוע, קודם מורידים את הנעליים (אסור להכנס לבקתות עם נעלי ההליכה), משאירים את מקלות ההליכה תלויים על וו ומשם עולים להיכרות עם הבית וקבלת החדר.
לפני כמה חודשים ביקשתי לשנות את הזמנה ממיטה בדורמ' לחדר זוגי ואכן קיבלנו חדר זוגי מפנק, נוף אל ההרים, מקלחת בחדר, והכל חדש ומעוצב היטב, אושר גדול (עד שהבנתי את גודל הנזק בכיס, אבל זה כבר סיפור אחר).
מכיוון שארוחת הערב מוגשת בשבע, אנחנו הולכים למרכז הכפר לקנות כמה מצרכים למחר ובדרך לשתות משהו, פוגשים את וויקי וקרלוס משוחחים עם טייל אמריקאי (שוב מטייל סולו עם משקעים בלב), הגשם שמתחיל מסמן לנו כי הגיע הזמן לעזוב ולחזור לפנסיון שלנו ישר לארוחת הערב.
עלייה 855 מ', ירידה 935 מ', מרחק 14.5 ק"מ
יום שישי 15.09 – בנוף השוויצרי לאגם קסום
בוקר, ארוחה מושקעת יחסית, אמנם אין ירקות אבל דבש טבעי יש וגם גבינות, בעל הבית עושה ככל האפשר להנעים את הדקות האחרונות שלנו בפנסיון (סוג של חלוקת עבודה, אתמול זו הייתה אישתו), אנחנו מתארגנים להליכת היום שאמור להיות קצר יחסית.
מכיוון שלא מצאתי מקום לינה ליד אגם Champex Lac אנחנו מתלבטים אם ללכת ישירות ל Orsières מקום הלינה שלנו הלילה ולוותר על הליכה לאגם, או ללכת אל האגם (כולל עלייה ברמת קושי בינונית) ואח"כ לרדת לעיירה, מחליטים להשאיר את הדילמה לקראת הפיצול ובינתיים צועדים ברחוב הראשי של La Fouly, ליד מלון Edelweiss (כשם פרח ההרים הלבן) אנחנו פוגשים חבורה של ארבעה ישראלים שצועדים בכיוון ההפוך אל תחנת האוטובוס, הם החליטו לוותר על ההליכה בעמק ולהגיע ישרות לאגם.
הדרך לאורך העמק כמו הליכה בגלויה, מזכירה את ההליכה של אתמול, אם שכחתי לציין יש נהר רחב הזורם במרכז העמק ואנחנו הולכים לצידו, עוברים בכמה עיירות ציוריות ועוצרים לקפה של החלטה באחת מהן.
החלטנו לעלות לאגם Champex Lac, לשמחתנו העלייה לא קשה, שביל מסודר ורחב מוביל אותנו אל האגם, ציורי מאוד, מסביבו מספר מלונות ובתי קפה, מסתבר שהאגם קופא בחורף ומשמש כמשטח החלקה עבור האמיצים המוכנים לקחת את הסיכון, מכיוון שעדיין חם ובתחזית צפוי הגשם להגיע רק אחה"צ, אנחנו ניגשים למזרקה קטנה וציורית שצמודה לשביל המקיף את האגם להתרענן.
כבר צהרים ולכן אנחנו מתיישבים במרפסת של קפה Mont Lac, עוגות, בירה וקפה, שילוב טעמים מנצח לאחר העלייה, סיבוב סביב האגם ואנחנו ממהרים לפרוש ובירידה ארוכה ותלולה עד מאוד אנחנו מגיעים ל Orsières, הליכה קצרה לאורך המסילה ומצאנו את מלון Terminus שיהיה משכננו ללילה הקרוב.
העיירה קטנה, לא מאוד מושקעת, אנחנו מוצאים חנות מכולת קטנה לקניות (בהמשך נגלה את Volg, סופר גדול לטובת השלמות) וממשיכים לקפה של אחה"צ בבר שצמוד למלון.
את ארוחת הערב (מסתבר שערב ראש השנה היום) נחגוג במסעדת Pizzeria Le Saint Bernard שהיא גם המסעדה היחידה בעיר, פיצה עם סלט לא מזוהה, אבל הרבה יין טוב.
בלילה אנחנו מנסים לגבש דיעה לגבי המסלול של מחר, יש אפשרות ללכת במסלול הקלאסי או לעשות את הווריאנט Fenêtre d'Arpette שנחשב כקשה והמורכב מכולם (בנוסף לאמירה ברורה שאסור לעשות אותו במזג אוויר גשום), אחד החששות הגדולים שלנו זה ההתמצאות בעלייה בייחוד לאחר שקראתי כי לפני כשנתיים נהרג שם ישראלי ובחורה אחרת איבדה את הדרך. אני בודק עם סטפניה מה דעתה, היא עשתה את הווריאנט אתמול, קשה אבל לא בלתי אפשרי, מה עוד שהיה להם ערפל כבד, הולכים לישון ללא הכרעה.
עלייה 480 מ', ירידה 1,180 מ', מרחק 19.2 ק"מ
יום שבת 16.09 – על גג העולם 2, Fenêtre d'Arpette
בוקר, ארוחת בוקר קלה, לידנו שולחן עם מספר מטיילים שממהרים לצאת, מכיוון שמסתמן לנו יום ארוך, אנחנו מחליטים לקצר אותו קמעה ולחזור לנקודת הסיום של אתמול באגם Champex Lac באוטובוס שיוצא בדיוק ב 07:48, הדיוק השוויצרי במיטבו, נסיעה של 20 דקות ואנחנו יורדים לצד האגם ומתחילים בהליכה.
יש לנו זמן קצר להמשיך ולהתלבט לגבי הווריאנט, בנקודת הפיצול הילה שואלת אותי אם הייתי עושה את הווריאנט אם הייתי לבד, משיב בחיוב, כאן נפלה ההחלטה והילה אומרת שהולכים על זה.
אנחנו מסמסים לוויקי וקרלוס כי החלטנו על הווריאנט ושיחכו לנו ב Relais d'Arpette (מסתבר שגם הם התלבטו לגבי הווריאנט וקיבלו החלטה חיובית לאחר שהבינו שאנחנו בעניין), הדרך לפנסיון שלהם מוליכה אותנו בתוך יער קסום של פיות וגמדים, נחל קטן זורם ולאורכו סכרים ציוריים, מדרגות ושרכים.
עצירה קצרה ב Relais d'Arpette, צילום קבוצתי ואנחנו מתחילים בהליכה קצרה בתוך עמק Val d'Arpette מוקפים בפרות מרעישות (הפעמונים הענקיים שעל צווארן), לשמחתנו כי גדולה מזג האוויר בהיר ואפילו מתחיל להתחמם לאט לאט, צריך לוודא כי יישאר ככה גם בפסגה.
מיד לאחר מכן מתחיל שלב הטיפוס, הארוך והלא פשוט, את החלק הראשון אנחנו עושים לאורכו של נחל המוזן ממי הפשרת הקרחון הענק שמעלינו, בהמשך נפרד מהנחל ונמשיך את העלייה בשביל צר בין סלעים אדירים, כדאי לציין כי סימון הדרך ברור ורואים כל פעם את הסימון הבא, העלייה נמשכת עוד ועוד, אפשר לומר שאם הייתי נדרש לעשות את הטיפוס הזה ביום הראשון, יתכן והייתי פורש, אבל מכיוון שזה כבר היום השמיני אנחנו מתורגלים וחזקים, אני חושק שיניים וממשיך, העלייה קשה, ב 200 המטרים האחרונים אני נדרש לדלג על סלעי ענק, צדקה סטפניה שאמרה קשה אפילו מאוד אבל בהחלט אפשרי.
למעלה, על מעבר Fenêtre d'Arpette (2,665 מ') אני מצליח להחזיר נשימה למרות הנוף המטורף הנשקף מהמרפסת הטבעית, משמאל כמעט במרחק נגיעה אפשר לראות את קרחון Glacier du Trient הענק, שפע של מפלים יורדים מתחתיו אל תוך העמק Trient, סנדוויץ' לארוחת צהרים, כמה צילומים ואנחנו מתחילים לעשות את דרכנו למטה.
מסתבר שאחרי כל עלייה תלולה יש ירידה תלולה ולפעמים קשה הרבה יותר, אני פוסע לאט בזהירות, לא מתאים עכשיו למעוד או להיפצע, מתחיל לטפטף, תזמון די טוב, אם כי היה עדיף שיתחיל לאחר שנסיים את הליכת היום, אבל כמו משפחה, גם מזג אוויר לא בוחרים, למרות הזהירות אני מועד ומוצא את עצמי שכוב על האדמה, למזלי המקלות מעכבים את הנפילה, חוץ מהכבוד העצמי שלי אין נפגעים נוספים.
נראה שהירידה לא תסתיים לעולם, רעש המים הזורם מתוך הקרחון חזק והולך ומתגבר ככל שאנחנו מתקרבים לנהר, בחלק לא מובן של הדרך אנחנו מוצאים את עצמנו עולים שוב כדי לרדת במדרגות, מוזר, אבל זו הדרך היחידה להגיע אל Chalet du Glacier, מקום קטן ונחמד עם כמה שולחנות בחוץ, ליד אחד השולחנות אנחנו פוגשים את הישראלים שראינו לפני יומיים ב La Fouly מחפשים את האוטובוס, נראה שעבר חתול שחור בקבוצה ויש שם דיון ערני על ההמשך ובכלל על התכנון, למרות שהילה טוענת שאני יודע כל פרט במסלול אני בוחר שלא להתערב בסכסוך המשפחתי הנ"ל.
מיד לאחר הבקתה אנחנו עוברים גשר מעל הנהר ומוצאים כי הדרך בפנינו סגורה, מכיוון שאנחנו בשוויץ אנחנו לא מתווכחים עם השלט וחוזרים חזרה לצד השני של הנהר, דרך נוחה מובילה אותנו הישר אל Trient.
אנחנו נישן ב L' Auberge du Mont Blanc, מבנה עצום שיכול להכיל עשרות רבות של מטיילים, מכיוון שהזמנתי חדר זוגי, התנאים שנקבל יהיו קצת יותר טובים (עדיין שירותים ומקלחות משותפים).
יושבים בחוץ ופוגשים את שתי האחיות האמריקאיות, הן לא עשו את הווריאנט ומספרות כי המסלול הקלאסי לא היה מרשים, עוד כוס קפה, עוד מפגש חברים ואנחנו נכנסים לארוחת הערב.
בזמן הרישום נשאלנו אם נרצה ארוחה רגילה (צמחונית) או פונדו גבינה, הלכנו על הצמחונית ולכן יצא שנשב עם רביעיית הישראלים שפגשנו קודם, סבב היכרות מעמיק ואנחנו מגלים אח ואחות, חבר ילדות וחבר שזה מקרוב הצטרף להלן שמו בני.
לאחר ארוחת הערב, נצא להליכה, הכנסייה העומדת גבוה מעל העיירה מרשימה בצבע הוורוד שלה, בשדה ליד כמה פרות מרעישות, בהמשך הם יגלו כי נחמד להן לעמוד מתחת לחלון החדר שלנו.
עלייה 1,200 מ', ירידה 1,395 מ', מרחק 15.5 ק"מ
יום ראשון 17.09 – בדרך לצרפת עוברים ב Col de Balme
בוקר, הסטנדרט הרגיל, בני ודניס (כן זה מהעונה השלישית של חתונמי) כבר יושבים אל השולחן, אנחנו מצטרפים ובהמשך יגיעו גם וויקי וקרלוס המאחרים לקום. מתארגנים ויוצאים לדרך, תחילת ההליכה בתוך העיירה, למרגלות הכנסייה, אנחנו עוברים ליד שדה אוהלים של מטיילים, לי זה תמיד נראה קשוח לישון באוהל ובייחוד בתנאי מזג אוויר גשומים, אבל כל אחד והבחירה שלו.
הולכים קצת בעמק ממנו הגענו אתמול, מסתבר כי הדרך שמופיעה במפה סגורה גם היא ועלינו להמשיך עוד כמה מאות מטרים ולקחת דרך חליפית, ככה או ככה מתחילה עלייה, מסוג העליות שאני אוהב, שביל רחב שמנהל בעקלתון קבוע, בדרך אני עוקף קבוצה של יפנים מבוגרים שהולכים בטור אחרי המדריך שלהם, צעד אחרי צעד, לאט לאט והם עולים את העלייה.
לאחר כשעתיים של עלייה אנחנו מגיעים למעבר Col de Balme (2,190 מ'), נכנסים חזרה לצרפת ומספר מטרים לאחר מכן שוכנת בקתת Refuge du Col de Balme. אני רטוב מזיעה ובפעם הראשונה הטיול נדרש לשים עליי מעיל נגד הקור, בתוך הבקתה די מחניק ודחוס, לוקחים שוקו חם ומתיישבים בחוץ.
דיון קצר ואנחנו מחליטים ללכת על הרכס ולא לרדת לעמק, כלומר נדרש לירידה מתונה ואחריה עוד עלייה של כ 200 מטרים, כסף קטן אחרי עליית הבוקר, לא עובר זמן רב ואנחנו מגיעים למעבר Col des Posettes (1,997 מ'), משם נתחיל בעלייה לא קשה שעוברת מתחת לכמה רכבלים, עד שנגיע לפסגת Aiguillette des Posettes (2,201 מ'). נראה שעוד כמה מטיילים החליטו לעשות את המסלול שלנו ומכיוון שכבר צהרים ומזג האוויר חמים אנחנו נשכבים על הדשא ופשוט מביטים אל פסגת Aiguille d'Argentière שהיא חלק מרכס המון בלאן העצום.
לא עובר זמן ובני (מיודענו מהבוקר) נעמד לידנו כולו עייף ורעב, מסתבר כי החבורה החליטה ללכת בשביל שהכניסה אליו הייתה חסומה ורק לאחר שעה של עלייה הבינו כי טעו ונאלצו לחזור חזרה, באזור הבקתה בני נפרד מהחבורה והמשיך לבד, כריך של אבוקדו מציל את חייו והוא מחליט להמשיך את היום איתנו.
ירידה ארוכה, לפעמים קצת מעייפת מובילה אותנו לתחילתו של עמק שאמוני, אנחנו מסיימים את ההליכה של היום (או לפחות ככה חשבנו) בכפר קטן Tré le Champ, או יותר נכון מקבץ של כמה בתים, מקום משכננו הלילה יהיה פנסיון Auberge la Boerne, בחוץ יש רחבה קטנה עם כמה שולחנות, אנחנו לוקחים שתייה ואוכל ומחכים לקבלת המיטות, כן זה המקום השני (וגם האחרון) בטיול שנישן בחדר משותף עם עוד 5 מטיילים, המקום קצת מוזר ונראה כי בכל פינה דחפו מיטה (כולל מתחת למדרגות).
ובני, הוא מחליט להישאר איתנו ולא להמשיך עם חבריו המטפסים אל בקתת Refuge du Lac Blanc, לשמחתו אפשר לארגן לו מיטה בדורמ' שלנו, בסה"כ כשמכירים לעומק האיש מאוד נחמד.
לאחר התארגנות אנחנו מחליטים ללכת ל Argentière לקנות כמה מצרכים למחר, מסתבר שההליכה קצת יותר ארוכה ממה שחשבנו, ירידה של 1.5 ק"מ בשביל עפר ואנחנו אחרי מקלחת נועלים כפכפים, לאחר ההשקעה הגדולה מסתבר כי מכיוון שיום ראשון היום הסופר סגור, למזלנו אנחנו מוצאים כמה ירקות בחנות קטנה, אני מתעקש על גלידה כפיצוי ואנחנו חוזרים לפנסיון לארוחת ערב.
עלייה 1,120 מ', ירידה 995 מ', מרחק 17.5 מ'
.
Dranse de Ferret
יום שני 18.09 – משנים תוכניות בדרך לשאמוני
בוקר, אנחנו קמים מוקדם ליום ההליכה האחרון בטרק, התכנון של היום היה לעשות את הווריאנט המוליך לאגם Lac Blanc, טיפוס לא פשוט הכולל שימוש בכמה סולמות ולאחריו נדרש לירידה תלולה כיוון שהרכבלים היורדים אל שאמוני כבר לא פעילים. לצערנו התחזית מראה גשם רציני לאורך כל היום, אנחנו מתייעצים יחד עם וויקי וקרלוס האם לעשות את הווריאנט או לוותר וללכת בתוך העמק עד לסיום, הטפטוף שמתחיל מקל על ההחלטה ואנחנו מוותרים על הווריאנט בצער, אולי בעתיד נחזור ונעשה אחרת את היום האחרון.
אנחנו (הפכנו להיות קבוצה לאחר שבני מצטרף אלינו) יורדים אל Argentière בשביל בו הלכנו אתמול, עיירה עדיין מנומנמת ואנחנו ממשיכים לאורך מסילת הברזל, הגשם מתחזק והופך למבול, אין ברירה ואני מוציא את המעיל, ההליכה בתוך יער, השביל מכוסה בשורשים עבים, נזהרים לא ליפול, בסביבות 10 אנחנו מחליטים לעצור לארוחת בוקר מאוחרת ב Chalet Alba, מקום נחמד, נראה כי בעונה מגיעות לכאן הרבה משפחות עם ילדים, אבל המקום סגור ואנחנו משתלטים על המרפסת, הטפטוף מתגבר.
בפאתי שאמוני אנחנו נפרדים מוויקי וקרלוס שממשיכים אל המלון שלהם הנמצא בפרברים ואנחנו עם בני ממשיכים אל תוך העיר, מסתבכים קצת בתוך מגרש גולף, קצת לא נעים להלך בינות לכדורים, הטפטוף הופך לגשם שוטף, אני שמח לדעת כי המעיל הדק שלי עמיד למים, אבל לא מגן על הרגליים ואני מתחיל לשחות בתוך הנעליים, לפתע פתאום מרחוק בתוך תחנת אוטובוס קטנה אנחנו רואים שלוש דמויות רטובות המנסות להסתתר מהגשם, כן אלו הם חבריו של בני, פגישה מרגשת ואנחנו נפרדים מהם וממשיכים למרכז העיירה לבית מלון שלנו La Croix Blanche.
מכיוון שהחדר שלנו עוד לא מוכן, אנחנו מאחסנים את התיקים, מנסים להתייבש כמיטב יכולתנו והולכים להכיר את העיירה ועל הדרך לאכול צהרים, אין ספק שהעיירה ציורית ומלאה בפריחת גרניום מעורר קנאה, נחל שוצף זורם במרכז ואנחנו נכנסים ל Rose du Pont (מוסד קולינארי ידוע) העיצוב מזכיר בתי קפה מתחילת המאה עם הרבה זהב ומראות, מרק הבצל טעים ואנחנו ממשיכים לתור את העיירה.
החדר שלנו מוכן, לדברי האישה בקבלה קיבלנו חדר עם מרפסת הפונה להרים, אני כבר מדמיין את הבוקר, יושב עם קפה על המרפסת משקיף אל ההרים, מסתבר שמתוך המקלחת יש דלת קטנה וצרה המוציאה אותך למרפסת צרה עוד יותר, קפה כבר לא יהיה כאן.
קפה קצר ב Shoukâ, זה לא בית קפה, אלא מפעל לשוקולד שיש בו גם קפה וכמובן עוגות (פחות טעימות) מכאן אנחנו לארוחת ערב אחרונה עם וויקי וקרלוס ב Paradisio Pizza, פרידה עצובה, הם ממשיכים לנפאל ואנחנו עוד רגע חוזרים לארץ.
עלייה 120 מ', ירידה 470 מ', מרחק 13.5 מ'
יום שלישי 19.09 – תצפית על המון בלאן וסיום בג'נבה
בוקר, לשמחתנו מזג האוויר משתנה באופן דרמטי, הגשם והעננים של אתמול נעלמו, השמיים בהירים ואפשר לראות את פסגות המון בלאן, מכיוון שאת ההסעה לג'נבה הזמנו לשעות אחה"צ, הבוקר בידינו ואנחנו מחליטים לנצל את היום הבהיר ולעלות לתצפית על המון בלאן.
בעזרת הגברת בקבלה אנחנו מזמינים כרטיסים לרכבל Téléphérique Aiguille du Midi, שמים את המזוודות באחסנה וממהרים לתחנת הרכבל שנמצאת כמה מאות מטרים מהמלון.
בסה"כ די מסודר המקום, העלייה לרכבל מתבצעת עפ"י הזמנת מקום ושעה, נדחקים לתפוס מקום טוב בקרונית שנראית די גדולה (לדעתי כ – 50 אנשים), במקטע הזה אני מעדיף להיות בתצפית על העיירה, לראות אותה מתרחקת מאיתנו, הרכבל מביא אותנו לגובה של 2,750 מ', מתחיל להיות קר, בייחוד להילה.
אנחנו לא מבזבזים זמן וישר הולכים לרכבל השני, כאן כבר כדאי להיות עם הפנים קדימה, לראות את פסגת ההר מתקרבת אלינו, הרכבל הזה מביא אותנו אל פסגת Aiguille du Midi 3,850 מ'. כאן כבר מאוד קר ואנחנו ממהרים למעלית המעלה אותנו לחלק האחרון של התצפית.
הנוף מטורף, עוד לא היינו בגובה כזה הטיול, מסביבנו הפסגות הגבוהות של המון בלאן, הרבה שלג נשאר, אנחנו נכנסים לתוך התצפית, יש כאן קופסת זכוכית שאפשר לעמוד בה, תלויים בין שמיים לארץ, עומדים בתור, לוקח קצת זמן להגיע לקופסה וכשאנחנו מגיעים מסתברת סיבת העיכוב, הסדרנית בכניסה משקיעה בצילום כל אחד ואחת, ממש עושה בוק כולל סרטון ווידאו.
יורדים למטה, במהירות כדי להתחמם, בדרך למלון אנחנו עוברים ברח' Rue du Dr Paccard ונעצרים ליד ציור הקיר הגדול של Patrick Commecy, הציור מתאר דמויות שכתבו בגופם את ההיסטוריה של הטיפוס על ההר (הגבוה ביותר באירופה),
למעלה מעל כולם נמצאת Marie Paradis, האישה הראשונה שטיפסה על ההר, בשנת 1808 הצליחה לכבוש את הפסגה למרות אפיסת הכוחות בו הייתה, בשורה השנייה מצד שמאל מופיע Jacques Balmat, האיש הראשון שהצליח להגיע לפסגה בשנת 1786, לצידו אפשר לראות את Michel-Gabriel Paccard שותפו לטיפוס, ההישג היה עצום בהתחשב באיכות הציוד של אותה התקופה, אריק שיפטון כתב עליהם “ההישג שלהם היה הישג מדהים של אומץ ונחישות, אחד הגדולים בדברי הימים של טיפוס הרים. הוא הושג על ידי גברים שלא רק היו על קרקע בתולית אלא במסלול שכל המדריכים האמינו שהוא בלתי אפשרי”.
בשורה השנייה מצד ימין אפשר לראות את דמותו של Horace Bénédict de Saussure, האיש שנתן ועודד את המטפסים לכבוש את הפסגה, לאחר ההעפלה הראשונה להר על ידי פאקארד ובלמט, היה סוסור בשנת 1787 למטפס השלישי שהגיע להר המפורסם. הישגיו תרמו לא מעט לפיתוח תיירות הטיפוס והפיכתה של שאמוני למרכז עולמי למטפסים. לידו עומד Joseph Vallot, אחד החוקרים המרכזיים של רכס המון בלאן.
בשורה התחתונה מופיעים מספר דמויות שחייהן נשזרו בהתפתחות המחקר והטיפוס על ההר, רק נזכיר את Lionel Terray, מטפס הרים צרפתי ומדריך סקי וממובילי הלחימה בהרים נגד הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא נחשב לאחד מהמטפסים המהירים באלפים הצרפתים, האיטלקים והשוויצרים. לאורך חייו טיפס על פסגות גם מחוץ לאלפים כמו בהרי האנדים ורכס ההימלאיה.
לאחר סקירה של הציור אנחנו עוצרים בקפה Joséphine, נשימות אחרונות של אוויר הפסגות ואנחנו נפרדים בצער רב מרכס המון בלאן ועושים את דרכנו לג'נבה.
ההסעה עוברת דרך מרכז העיר ומורידה אותנו בשדה"ת, מאוד מעניין שדה"ת הזה, מכיוון שהוא על הגבול בין צרפת לשוויץ אפשר לצאת ממנו לכל אחת מהמדינות הנ"ל תלוי בצורך, אנחנו כמובן נשארים בצד השוויצרי והליכה קצרה מביאה אותנו אל Hôtel ibis budget Aéroport מקום משכננו ביומיים הקרובים.
מכיוון שהגענו בשעה די מאוחרת אנחנו מחליטים להישאר במלון ולאכול ארוחת ערב במסעדה הצמודה אליו, טעות גדולה, הארוחה יקרה ולא טעימה, שוב אנחנו מבינים עד כמה שוויץ יקרה.
יום רביעי 20.09 – מטיילים בג'נבה ומתארגנים לטיסה
בוקר, מזג אוויר חמים מקדם אותנו ולאחר ארוחת הבוקר אנחנו לוקחים את אוטובוס 10 למרכז העיר לא לפני שקצת מסתבכים עם המכונה לממכר כרטיסים, הנסיעה לוקחת אותנו קרוב לאגם, העיר העתיקה של ג'נבה לא מאוד מרשימה בלשון המעטה, כמה רחובות קטנים (ציוריים ומרוצפי אבנים קטנות) וזהו.
אפשר לומר ששמה הטוב של העיר התקבל בזכות האגם עם המזרקה הענקית שבתוכו, המזרקה Jet d'Eau, או בעצם צינור מים עם משאבה חזקה מעלה צינור מים לגבהים, נחמד.
סיבוב ברחובות של החלק העתיק, נכנסים לקתדרלה Cathédrale Saint-Pierre, נראה ששיפוץ מקיף יכול לעזור כאן, בחוץ מתארגנים לכנס כלשהו, הבמה מוכנה ונראה כי מרבית הדוברים יהיו דוברי ערבית, לא נשארנו לבדוק עם הכנס בעד או נגד ישראל, מכיוון שכבר צהרים אנחנו עוצרים בבית קפה קטן, משהו קל.
עוד כמה צילומים עם שעון הפרחים בגן האנגלי ואנחנו עושים את דרכנו חזרה למלון, כדי לפצות על החוסר בהליכה אנחנו מחליטים לעשות את הדרך ברגל, בסה"כ 4 ק"מ כסף קטן להליכות של הטרק, בדרך אנחנו לא יכולים שלא להתפעל מהשקט, קומפלקסים גדולים עם מאות דירות, הכל נקי שקט עם הרבה ירוק.
ליד המלון יש מרכז קניות גדול, אנחנו נכנסים פנימה לקנות כמה דברים לטיסה ולא פחות חשוב שוקולד שוויצרי משובח להביא הביתה, ושוב אנחנו מבינים עד כמה שוויץ יקרה, כל אבוקדו עולה את משקלו בזהב.
את ארוחת הערב נעשה ב Scalo 34 מסעדה איטלקית קטנה שנמצאת ליד המלון, יושבים בחוץ ורואים את עובדי המטבח מכינים את האוכל דרך חלון גדול.
יום חמישי 21.09 – חוזרים הביתה
בוקר, יותר נכון מוקדם מאוד בבוקר, מכיוון שהטיסה שלנו יוצאת בשעה שבע, אנחנו מזמינים מונית לשעה ארבע וחצי, יש יתרונות בלינה ליד השדה, נסיעה קצרה מאוד ואנחנו בתור לטיסת איזיג'ט לישראל, משקל המזוודה עולה על 18 הק"ג המוזמנים ואנחנו נדרשים להוציא מספר דברים (עוד נחזור אל זה בהמשך) כדי לעמוד במשקל הרצוי, בבדיקה הביטחונית עוצרים אותי, חיפוש בתרמיל הגב, מסתבר כי העברתי מהמזוודה לתיק הגב את תיק כלי הרחצה והאולר ששימש אותי נאמנה בטיול היה בתוכו, בצער רב אני נאלץ להיפרד ממנו, מזל שלא נעצרתי לחקירה.
הטיסה עוברת כסדרה, ואנחנו נוחתים בנתב"ג הישר אל החום, אנחנו בבית.
אבל אי אפשר ללא כמה מילות סיכום, למרות התכנון הארוך והיסודי הגעתי אל הטיול ללא ציפיות גדולות, חשבתי שיהיה טיול ככל הטיולים, חשבתי שלאחר כל ההכנות אני יודע לאן פנינו מועדות, אבל מסתבר שטעיתי ובגדול, אין מפה או תמונה שיכולה להכין אותך לעוצמה של הטבע המקיפה אותך, השילוב של הקושי הפיזי הלא פשוט (לא הבנתי עד הסוף את המשמעות של מאות מטרים טיפוס ביום), עם התגמול בסוף כל יום יצר שלם הגדול מחלקיו, נוסיף על זה את המפגש הלא אמצעי עם אנשים מעניינים בדרך וכמובן ומעל הכל הזמן המשותף של הילה ושלי והנה חוויה חד פעמית, שנדרש לעבוד קשה בשביל לשחזר אותה בעתיד.
